שולחנות ביליארד קדומים


כשמשחק הביליארד הוכנס לראשונה פנימה לתוך המבנים היה זה קרוב לודאי בכדי לאפשר להמשיך ולשחק בכל תנאי מזג האוויר ,עדיין היו משחקים את המשחק על גבי הרצפה עד עצם היום הזה אילולא הגה מישהו את הרעיון להגביה את המשחק לגובהו של שולחן לנוחיות השחקנים.

שולחנות הביליארד הקדומים היו בעלי מבנה שלד קל מפני שמצע השולחן היה עשוי מעץ ולא היה צורך לתמוך במשקל כבד. דפנות העץ הפשוטים שהיוו מסגרת סביב מצע השולחן נועדו כדי למנוע מהכדורים נפילה לרצפה, ומישהו הגה כנראה את הרעיון לצפות את פנים דפנות העץ באיזה ריפוד בכדי להפחית את הרעש של מגע הכדורים עם הדפנות וכן כדי לשפר את ההחזרה של הכדורים, תהליך זה התפתח עד לצורה האוריגינלית של הדפנות הגמישות, בין שהיו עשויות משכבות של בד, או שהיו ממולאות בכותנה או שיער סוסים.

שולחנות ביליארד קדומים – השולחנות הראשונים

השולחנות הראשונים עם כיסים וכן עם שער עץ על גבי משטח השולחן היו בשימוש בסוף המאה ה-17. באותה תקופה השחקנים השתמשו במוטות (דמויי מחבטי הגולף של ימינו) שנועדו כדי להכות ולסובב את הכדורים. אביזרים אלו הינם כמעט זהים לאותם אביזרים שהיו בשימוש של הרועים ששיחקו על הקרקע, כפי שניתן להבחין בתחריטים מ- 1480. במשך המחצית השנייה של המאה ה-18, נכנסו לשימוש בהדרגה מקלות ביליארד והשחקנים היריבים השתמשו באביזרים שונים נוספים. השער שהוצב על גבי השולחן היה עדיין בשימוש.  בערך באותה תקופת זמן התפתחו שתי אסכולות שונות של משחק הביליארד. במשחק שדומה יותר לביליארד שיחקו עם שני כדורים בלבד, אחד לכל אחד מהשחקנים. למרות שבמשחק עם שלשה כדורים ניתן היה להבחין בתמונות של משחק ביליארד על הקרקע ב- 1480.

המשחקים בצרפת ובארצות אחרות השמיטו את השימוש בשני אלמנטים, השער שעל השולחן והכיסים של השולחן ובמקומם הוסיפו את הכדור האדום, כך שהמשחק שלהם הפך להיות מבוסס כולו על ביצוע “קנונים” (מכה לדוגמא – שבה הכדור שבו מכים פוגע באחד מכדורי המטרה ובהמשך במהלכה של אותה מכה ברצף הוא פוגע בכדור המטרה השני). זהו המשחק שבו עדיין משחקים כיום ברובן של מדינות אירופה ואשר הועבר על ידי הצרפתים והספרדים לחלקי העולם שנשלטו על ידם.

שולחנות ביליארד קדומים – המשחק הבריטי

המשחק הבריטי, ביטל גם הוא את השער שעל השולחן, אבל השאיר את הכיסים. הכדור האדום שהתווסף, הגיע מצרפת בסביבות סוף המאה ה-18 וכך במקום לזכות או להפסיד בגלל כדורים שנכנסו לשער שעל השולחן, נספרו הכדורים שהוטבעו לתוך הכיסים. ב”קנונים” השתמשו גם במשחק בשם ביליארד אשר הועבר על ידי הבריטים לאותן מדינות אשר היו חלק מהאימפריה הבריטית.

בבריטניה ישנם עדיין מספר שולחנות ביליארד עתיקים ביותר עם מצעי עץ אשר ניתן לראותם במוסדות פתוחים לביקורי הציבור. רובם של שולחנות אלו יוצרו על ידי יצרן רהיטים מפורסם בשם “גילו”, מלנקסטר ומלונדון בראשית המאה ה- 19. את אחת מהדוגמאות הטובות ביותר של שולחן של “גילו” ניתן לראות לאחר בקשה ב”אולם מאסיי” ליד “אלטרינהם” וכן ניתן לראות מצע עץ של שולחן בעל שלשה חלקים במוזיאון הפרטי של “קלייר ובנו בע”מ” שבליברפול. מצעי השולחן העשויים מעץ היו בדרך כלל מיוצרים מעץ “אשה”, אך זה שבתצוגה עשוי מ”מהגוני”.

כשהחלו את השימוש במצעי שולחן מעץ היה קושי גדול ביותר לשלוט בכדורים, עקב התנגדות מועטה של השולחן לתנועת הכדורים שלא גרם להאטה של הכדורים, בניגוד למשחק על מישטח של דשא. קרוב לודאי שמסיבה זו כוסה מצע השולחן בבד ירוק, לדמות משחק על דשא. בכל אופן הבד היה חייב להיות בד גס לחלוטין.

“צ’רלס קוטון” (משורר אנגלי) ביצירתו המפורסמת “המדריך המושלם להימורים” של שנת 1674 כותב: “צורתו של שולחן ביליארד היא מלבנית, כלומר הוא במשהו ארוך יותר מאשר רוחבו, הוא בעל דפנות סביב, כששפת הדופן חייבת להיות תפוחה מעט או ממולאת בכותנה, מישטח השולחן חייב להיות מכוסה באריג ירוק, מוטב שיהיה ככל היותר מעודן ונקי מקשרים – הלוח חייב להיות מפולס בדייקנות עד כמה שניתן כדי שהכדור יוכל לנוע על פניו של כל חלק של מישטח השולחן מבלי שישען לאיזה צד שהוא, אבל מה עם סיבות שקשורות בלוחות עץ עם חולי עונתי אשר עלולים להתעוות, או הרצפה עליה עומד השולחן שעלולה להיות לא מאוזנת במידה שווה …. ישנם רק מעט שולחנות אשר נמצאו להיות מדוייקים”.