תולדות משחק הביליארד – לינקולן ביליארד

ההסטוריה של הביליארד והסנוקר ארוכה ועשירה ביותר. מלכים ופשוטי עם כאחד נהגו לשחק במשחק. שיחקו נשיאים, נשים, גברים ומהמרים גם יחד. המשחק התפתח בראשיתו כצורת דומה למשחק הקריקט, אשר נהגו לשחקו על כר דשא כבר במהלך המאה ה- 15 בצפון אירופה וליתר דיוק בצרפת. עם הזמן עברו לשחק את משחק הביליארד ומשחק הסנוקר בתוך המבנים על שולחן עץ מכוסה בבד ירוק, לצורך המחשת הדשא, ובתוספת מחסום פשוט שהוצב סביב שוליי השולחן. השחקנים נהגו לדחוף את הכדורים במקום להכות בהם, הכדורים נדחפו בעזרת מקלות עץ שנקראו “אלות” (“Maces”). המונח “ביליארד” “Billiard” נגזר מצרפתית, מהמלה “בילר” “Billar” שציין את אחד ממקלות המשחק  מהעץ, או מהמלה “Bille” כדור.

 משחק בילארד – מקור המשחק

במקור שחקו עם שני כדורים על שולחן שבו היו ששה כיסים ושעליו הוצב שער שדומה לזה שבקריקט, מקל זקוף שהוצב על השולחן שימש כמטרה לפגיעת הכדורים. במהלך המאה ה- 18 נעלמו השער והמטרה בהדרגתיות ונותרו רק הכדורים והכיסים. רובו של המידע על משחק הביליארד העתיק מגיע מתיאורי משחק של בני מלוכה ואצולה ומאז תחילת המאה ה- 18 ידוע המשחק בכינויו  “משחק הביליארד האצילי”. אך יש הוכחות שגם אנשים מכל שכבות האוכלוסיה שיחקו במשחק מאז ראשיתו. ב- 1600 היה המשחק מוכר מספיק לציבור עד ששקספיר הזכירו במחזה “אנטון וקליאופטרה”. שבעים וחמש שנה מאוחר יותר ציין ספר חוקי משחק ביליארד ראשון שפורסם כי באנגליה היו רק מספר מועט של ערים שבהן לא היה מוצב שולחן ביליארד ציבורי.

משחק ביליארד – התפתחות המשחק

מקל הביליארד פותח בסוף המאה ה- 16. כשבמהלך המשחק התגלגל הכדור קרוב מדי לדופן השולחן היה קשה ביותר להשתמש ב”אלה” בגלל ראשה הגדול. במקרה כזה נהגו השחקנים להפוך את האלה ולהשתמש בקצה השני שלה, בידית, בכדי להכות בכדור. הידית כונתה בשם “קיו” (“Queue”) – שפירושו “זנב” – ממנו אנו מקבלים את המלה “קיו” (מקל משחק – Cue). לאורך זמן רב, הורשו רק הגברים להשתמש במקל הביליארד; הנשים הוכרחו להשתמש ב”אלה” מחשש שהן עלולות לקרוע את בד המשחק עם קצהו השני של המקל שהיה חד יותר.

 משחק ביליארד – מקור המשחק

במקור היו מוצבים סביב לשולחן קירות שטוחים אנכיים ששימשו כדפנות ותפקידם היחיד היה למנוע את נפילת הכדורים משולחן המשחק. הקירות היו דומים לדפנות של גדות הנהר ואף נקראו   “דפנות” Banks””, עם הצבת הדפנות גילו השחקנים שהכדורים שהם מכים יכולים לחזור מהדפנות לאחר שפגעו בהם ואז גם החלו להכות לכיוונם באופן מכוון, כך ש”מכות מהדופן” “Bank shots” החלו לשמש כאחד מסוגי המכות שבאמצעותן ניתן לגרום לכדורים במכוון לחזור מהדופן כחלק מאסטרטגיית משחק הביליארד.

 ציוד בילארד

ציוד הביליארד השתפר באנגליה במהירות אחרי 1800, הרבה הודות למהפכה התעשייתית. החלו אז להשתמש בגיר בכדי להגדיל את החיכוך בין הכדור והמקל אף לפני שהוסיפו למקלות קצה ראש מיוחד. אז פותח קצה המקל שעשוי מעור, אשר באמצעותו מסוגל השחקן לגרום לסיבוב צד לכדור, פיתוחו של ראש המקל שעשוי מעור הושלם ב- 1823. מבקרים מאנגליה הראו לאמריקאים איך לגרום לסיבוב הכדור, דבר שמסביר מדוע הסיבוב נקרא (“אנגלי”) “English” בארה”ב בלבד ולא באף מקום אחר. [הבריטים עצמם מכנים מכה זו כ”מכת צד” (“Side”)].  המקל בעל שני החלקים הופיע ב- 1829. צפחה (“Slate”) החלה להיות נפוצה כחומר למצע שולחנות הביליארד בסביבות 1835. חברת “גודייר” (Goodyear””) שמפורסמת בעיקר תודות לצמיגים שהיא מייצרת, גילתה את הגיפור (Vulcanization””) של הגומי ב- 1839 ובסביבות 1845 השתמשו בו בכדי לייצר דפנות לשולחנות משחק ביליארד. בסביבות 1850 התפתח שולחן הביליארד בתבנית צורתו הנוכחית.

 ביליארד באנגליה

משחק הביליארד ששלט בבריטניה מסביבות 1770 עד 1920 היה “ביליארד אנגלי” “English Billiard”)), אותו שיחקו עם שלשה כדורים על גבי שולחן מלבני גדול שבו ששה כיסים. היחס של שניים לאחד בין האורך לרוחב התקבל כסטנדרט לשולחנות במאה ה- 18. לפני כן, לא היו מידות קבועות לשולחן. מסורת הביליארד הבריטית מועברת לתקופתנו בעיקר תודות למשחק ה”סנוקר” “Snooker”)), משחק מורכב וצבעוני שמשלב היבטים של התקפה והגנה ומשחקים אותו על גבי אותו שולחן עליו משחקים ביליארד אנגלי, אבל סנוקר משחקים עם 22 כדורים במקום שלשה. משחק הסנוקר האנגלי הינו מאוד פופולרי באנגליה וניתן לצפות בתחרויות סנוקר בבריטניה מדי יום.